“העמידו תלמידים (ותלמידות) הרבה” – הרב יהודה הרצל הנקין זצ”ל
תוך שבועות ספורים התברר כי החלק המאתגר (והמלחיץ) של התכנית במכון הגבוה לתורה בנשמת (לפני יותר משני עשורים) היה השיעור של הרב הנקין והמבחן הקבוע שהתלווה אליו. על אף שהתכנית כללה סדר ושיעור בגמרא (מידי בוקר) וסדר ושיעור בהלכה (בשעות הצהרים). הרב הנקין השאיר בשעה שבועית חותם שאני לא שוכחת. הדרישה הבלתי מתפשרת שלו שנעמיק, שנזכור, שנשווה. הוא לא הקל עלינו, לא אחת נכשלתי במבחנים שלו, תמיד דרש שנחשוב יותר.
כשסיימתי את לימודי יועצות ההלכה נבחנתי אצל ארבעה רבנים שונים, כולם תלמידי חכמים – ששאלו על הלכות נידה: טור, שו”ע, ונושאי כלים. במבחן הרביעי נכנסתי להבחן אצל הרב הנקין, להפתעתי הוא לא פתח בטור – שו”ע. הוא פתח גמרא (ואני, לצערי כבר לא זוכרת איזה סוגיה) וביקש שאתחיל ללמוד בקול רם. הייתי קצת מופתעת – בעדינות ניסתי להסביר לרב ש’זה לא בחומר’… הרב הנקין התבונן, שתק ואז אמר לי: אני מניח שמה שלמדת את יודעת. ‘המבחן’ כאן הוא דרך לראות כיצד את לומדת מה שלא למדת מבעוד מועד. או במילים שלי היום, האם אנחנו מכשירים יועצות הלכה ש”דוברות את השפה”.
מאז בשני העשורים האחרונים פגשתי שוב ושוב באדם יוצא דופן. חד ומדויק – שיש בו שילוב נדיר של כישרונות יוצאי דופן, צניעות, רוחב דעת, בהירות מחשבה, מקוריות שיראתו תמיד קודמת לחוכמתו. וזה רק מקצת שבחו.
דור של תלמידות חכמים – לא היה קם בלעדיו.
השותפות האיתנה ויוצאת הדופן, הרוח הגבית שהוא נתן לרבנית חנה על כל צעד ושעל לחזון רחב, מקיף, מדויק, ישר ובעיקר מאמין ביכולת של נשים ללמוד, לעיתים, יותר ממה שהן האמינו בעצמן.

כשעומדים על כתפי גדולים – נושמים אוויר צלול

עם צאת היום אולי זו העת לגלות שאלמלא הרב יהודה הנקין לא הייתי מוציא את ספרי לאור.

בעודו שוכב בדפי טיוטה שלחתי את הספר לרב יהודה לעיון והערות ואחר כמה שבועות הוא התקשר וביקש ממני בקול קצת נוקשה לבוא אליו ולשוחח.

חששתי.

ציפיתי לביקורת, לא חששתי מפניה ולא הייתה לי כל בעיה לשוב על דבריי ולחדדם – אבל הרגשתי שזה הולך להיות נוקב ביותר.

“הרב שי אני רוצה להגיד לך הערה מהותית אחת, והיא יסודית כל כך בעיניי”, אמר וקולו עדיין נותר קשה. קצב דפיקות הלב שלי הוכפל.

“תסביר לי רגע, למה אתה מתבטל כל כך? למה אתה חושש לחלוק, לחדש ולכתוב כשאתה מוצא סברה שהיא ישרה בעיניך?!”.

שתקתי.

“אני מבין שיש לך יראת פסיקה כשאתה כותב על גדולים ממך אבל זו יראה שאין לה מקום בתשובותיך. התורה לא תעמוד מנגד לנצח ואתם הפוסקים הצעירים יש לכם אחריות להמשיך את התורה שבעל-פה”.

רק אז, גיליתי את אוזנו שהדברים לא אמורים להתפרסם בכלל.

“אדרבה”, אמר לי וקולו כבר התרכך. “כשעומדים על כתפי גדולים – נושמים אוויר צלול. אתה חושב נכון ונסמך על גדולים אבל משום-מה מהסס להכריע. יראת פסיקה כבר יש לך ואתה נועץ בזקנים – כך שאי אפשר להיכשל. יש לך חובה לפרסם ולכן, שוב פעם נוספת על כמה מתשובותיך ותבין לבד את כוונתי. חזור אלי אחר כך…”, סיים דבריו ועל פניו כבר הציץ חיוך קטן.

החל מאותו היום הדברים של הרב יהודה חיזקו אותי להוציא את הספר לאור. חזרתי על כל התשובות כדבריו ואחרי כמעט שנה בקשתי להראות פניו, אך כוחו ובריאותו כבר לא עמדו לו לעבור על הדברים בעיון הנדרש.

מו”ר הרב יהודה הנקין, מי יתן לנו תמורתך?!

“לא ציפיתי לחבר תשובות בבואי לכאן”, כותב הרב יהודה הרצל הנקין זצ”ל בפתיחה לספרו המפורסם “בני בנים”. והוא ממשיך וכותב: “אולם כך היא דרכה של תורה. כי מצד היכולת אנו באמת כננסים אשר אינם יכולים לשנות את צורתם להיות כענקים ולכן אין בנו כח לראות למרחקים בכוחות עצמנו בעומדנו ברגלינו על קרקע התלמוד. אלא צריכים אנו לטפס על גבי הענקים ולהסתמך על סברותיהם ופרושיהם. והקב”ה נתן בנו כוח לטפס ולשבת על גביהם ולהבין דברי הראשונים מרוב יגיעה ועמל. ומתוך כך, לפעמים לראות למרחקים. ואשרי מי שזוכה לכך”.

במילים המדויקות האלה מתאר הרב הנקין הדק היטב את היכולת הייחודית אשר ניחן בה כפוסק. יכולת אשר קיבל ללא ספק מסבו, הרב יוסף אליהו הנקין זצ”ל, אותו מזכיר רבות בתשובותיו- ראיה למרחקים. ברבות הימים הוריש הרב יהודה את כושר הפסיקה, היגיעה והעמל בתורה לבנו הרב איתם הי”ד.

לכן, אין זה פלא למצוא בהסכמות על ספריו פוסקים גדולים ומגוונים אשר סמכו את ידיהם על תורתו העמוקה והקשובה: הרב משה פיינשטיין, הרב מנשה קליין, הרב אליעזר יהודה וולדינברג, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב מרדכי אליהו והרב שלום משאש זצ”ל.

עם ישראל ועולם התורה איבדו בלילה האחרון עמוד תווך משמעותי. תנחומים לרבנית חנה היקרה ולכל המשפחה.

זכותו ותורתו יהיו מגן וצינה עלינו.

אין מילים, אבל גם השתיקה קשה.
קשה לעכל את פטירתו של הרב הנקין, גדול תורה נדיר.
מאז הבשורה הקשה אני חושבת על מעגלי השפעתו הרחבים. זכיתי ללמוד מעט מתורתו במדרשת נשמת וגם להבחן על ידו ולקבל הסמכה ליועצת הלכה.
אמרתי הבוקר לחברותא שלי שאני לא חושבת שהלימוד שלי יכול להחשב “לעילוי נשמתו”, הנשמה שלו בוודאי לא צריכה את הלימוד הפעוט שלי. אבל אני חושבת שאפשר לומר בוודאות שכל לימוד שלי הוא בזכותו.
קטונתי מלאפיין את שיטת הלימוד של הרב הנקין, ורבים כבר עושים זאת, אבל נקודה קטנה שאישית קיבלתי מפסיקותיו היא האמון בבני האדם והתייחסות עניינית לכל שאלה. כשנשים שאלו את הרב הנקין האם הן יכולות ללמוד תורה, או שאלות הנוגעות לשיתוף נשים בחיים הדתיים, הרב הנקין האמין להן שהן יראות שמיים ומגמתן היא להתקרב לקב”ה. זה לא אומר שהוא בהכרח התיר את המבוקש, פסיקותיו לא היו בהכרח צפויות או ידועות מראש, ולא נטו להקל או להחמיר באופן עקבי, וכמו שהעידו עליו בהספדים הרבים, כל תכליתו הייתה לכוון לאמיתתה של תורה. אך היה אמון בשואל/ת ולכן כל שאלה, זכתה לתשובה עניינית ומדוקדקת, תוך עיון למדני במקורות ובדרכי הפסיקה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. מה יהיה איתנו.