Media Room
יום הזכרון ויום העצמאות – ימי אהבה ורעות

ב"ה אייר תשע"ג

שלמה קסירר

Yom HaAtzmaut Flag Parade Jerusalemביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, אני חש כמו בערב יום הכיפורים: יש באוויר הרגשה של קדושה, טהרה, איחוד לבבות: "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות".[1] ביום זה אנו מניחים הצידה את כל המפלג והמפריד, ולבבנו נפתח איש אל אחיו ואיש אל רעהו באהבה, מתוך מודעות לשותפות הגורל שלנו. מתוך כבוד והערצה לחיילים שמסרו נפשם למעננו, ומתוך השתאות מאחוות הלוחמים, שפעמים רבות מסרו נפשם כדי להציל את חבריהם, ולדעתי היא גנזוה כבר בקריאת החיבה 'אחי' הרווחת אצל חיילי גולני (ואחרים) … ביום זה אני מקשיב במשך שעות לסיפורי הלוחמים, ובוכה עמם בצער ובאהבה.

חוויה הקירבה הזו באה לידי ביטוי בשירים שונים, כמו שיר 'הרעוּת' הרעות של חיים גורי:

כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

וכך ב'בלדה לחובש' של דן אלמגור:


אזכור אותך תמיד – נשבע אז הפצוע
רק לא ליפול – מלמל אז החובש
שלך עד יום מותך – נשבע אז הפצוע
היום הוא יום מותי – ענה לו החובש


לעיתים, מדהים אותנו לראות שמסירות הנפש הזו נעשית בפשטות ובתמימות כה גדולה, עד כדי כך שאותו חייל כלל אינו סבור שעשה מעשה נשגב, ואני נזכרים בדברי התניא (פרק יט), שמסירות נפש נובעת מתוך האהבה המסותרת בלב, אהבה שהיא 'למעלה מטעם ודעת', כלומר, היא איננה מוּנעת משיקולים רציונליים ומוּדעים, אלא מן הכיסופים הכמוסים של הנשמה.

והנה, דומה שאף יום העצמאות ממשיך את אותה מגמה של התקרבות והתאחדות בין נפשות עם ישראל. ויש לראותה כחלק מהותי של הגאולה וקיבוץ הגלויות. כפי שמבאר המהר"ל מפראג, בספרו 'נצח ישראל' (פרק כה), הפיזור והפירוד של עם ישראל, הוא חלק מרכזי ומהותי של הגלות, ולא רק העובדה שהעם לא יושב על אדמתו. ויש להוסיף, שלפיכך אנו מתפללים: 'וקרב פזורנו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ'. אנו מתחננים על איחוי קרעי העם, ולא רק על שובו לאדמתו.[2]

בהמשך, המהר"ל מביא דו-שיח שהיה לו עם חכם מאומות העולם. אותו חכם שאל אותו: כיצד ייתכן שיש ביניכם קנאה ותחרות, והלא בתורתכם כתוב 'ואהבת לרעך כמוך'? ענה לו המהר"ל: נכון, אתה צודק, ובאמת זהו מקום תורפתנו, אך דע: פירוד הלבבות הוא בדיוק קללת הגלות, ואין מצב זה מבטא את מצבו האידיאלי של עם ישראל.[3]

אני מוסיף: במלחמת העולם הראשונה נלחמו חיילים יהודים רבים בצבאות של עמים שנלחמו ביניהם, בדיחה עצובה מספרת על כך שבעת ההפוגה היו צועקים 'צענטער', כדי להשלים מניין, ומייד לאחר מכן היו ממשיכים להלחם… דוגמה כאובה לכך אפשר למצוא בספרו של הרב חיים סבתו 'בואי הרוח', שם מסופר על משה פרקש, שלפני מותו מספר על אביו שהרג בשוגג חייל 'אויב' שהתגלה כיהודי.

זוהי אחת מן האנומליות שתיקנה גאולתנו, ועלינו מוטלת המשימה לחפש את המשותף, להרבות אהבה, ולחדש את הברית ביננו. ועל פלא זה התנבא ישעיהו (ס, ד): "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה"

For the English translation, click here.


[1] מתוך הפיוט 'אשרי עין', בתפילת מוסף של יום הכיפורים.

[2] בהמשך מדבר המהר"ל על ההיבט הלאומי של קיום המצוות, רעיון